אנחנו עתיקים כמעט כמו תולדות האדם
אנחנו מכירים את אימת האנשים ואת פחדם
אנחנו ראינו אי אז, כבר לפני אלפי שנים
יערות ושדות עולים באש ועשן כבד כעננים
אנחנו ראינו תמיד את איתני הטבע בכל עוצמתם ההורסת
ללא רחמים, ללא הפוגה, ללא רגעי חסד
אנחנו ראינו מים גואים ועולים ושוטפים
אנחנו ראינו בית ועיר ויושביהם הנשרפים
אנחנו ראינו את הנכחדים מכל הגזעים, מכל הדתות ומכל גיל
ואנחנו גם ידענו כי הגורל הועיד אותנו למטרה אחת "להציל"
מכבי האש - מן החביות בעגלה ועד מכלי הענק
מכבי האש – מן הדליים בשרשרת ועד הזרם החזק
כאן כל הדרמות המופלאות שבעולם, כל סיפורי הגבורה
כל עלילות הסחף, וכל ניצוצות המדורה
כל חירוף הנפש הנחשב משום מה למלאכה אפורה
כל המעשים אשר כמעט ולא הושם עליהם דגש
והם הפריצה היום יומית אל תוך הסכנה, ההסתערות לתוך האש
ותמרות העשן החונק האופפים את האיש כאפלה
והלאות המחייכת כל כך, לאחר מעשה הצלה
אנחנו עתיקים. הבריגדה שלפני קום המדינה
אנחנו היינו גם מסך העשן אשר חיפה על הרבה מפעולות "ההגנה"
במחסננו היו כלי אש רבים, בצד השתיקה הנכונה
ובבוא עת מלחמה – ידענו לעמוד בהפצצות ובשריפות
ובבוא העת – ראה העם את פנינו המצולקות והיפות
והעם ראה אותנו – נכונים תמיד, וידינו לא עייפות
ואלה פני הדברים, וכך היו מאז ומעולם
ואלה פני הניצול המרחף באלונקה בראש הסולם
ואלה הן עינינו בתוך מסכות החמצן ובידיים האוחזות מטפים
ואלה הן ידינו הפורצות בקרדומים את דלתות הבניינים הנשרפים
ואלה הם תולדות ימינו בין הזיק הנדלק ביער, לבין האפשר הלוחש
כן, אלה הם – חיינו ואנחנו נושאים אותם בגאווה ובלב רוגש
חיים שלמים של הצלה בין עמוד העשן ועמוד האש.
חיים חפר |
.gif){kind=spacer}